מגילת האש פרק ו' - ח. נ. ביאליק

וְכַאֲשֶׁר קָם הָעֶלֶם מִכְּרֹעַ עַל-בִּרְכָּיו וּמֵהִשְׁתַּטֵּחַ – וַיִּשָּׂא עֵינָיו שָׁמַיְמָה כְּמִשְׁפָּטוֹ. וַיַּרְא וְהִנֵּה שָׁם בִּמְרוֹמֵי הַכֵּף אֲשֶׁר לְעֻמָּתוֹ, תַּמָּה וּנְקִיָּה כְּמַלְאַךְ הַצְּנִיעוּת וְהָעֲנָוָה, נִצֶּבֶת לְפָנָיו עַלְמָה אַחַת זַכַּת בָּשָׂר וְנוּגַת עֵינַיִם, עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדּוֹ וְעַל-רֹאשָׁהּ תִּזְרַח אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר...

וַיִּפָּעֵם לְבַב הָעֶלֶם, וַיַּשְׁפֵּל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לִימֵי חַיָּיו אֶת-עֵינָיו הַצְּנוּעוֹת אַרְצָה. וַיִּשְׁקַע מַבָּטוֹ בַּנָּהָר וַיָּנַח עַל-צֶלֶם הָעַלְמָה הַנִּשְׁקָף מִשָּׁם עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר.

וְהִיא הִיא הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר-הִבִּיט הָעֶלֶם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶל תְּהוֹם הָאֲבָדוֹן.

וּפִתְאֹם שָׁב הָעֶלֶם וַיִּכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִפְנֵי הַדְּמוּת אֲשֶׁר בַּמַּיִם, עֵינָיו קְשׁוּרוֹת אֶל-הַתְּהוֹם בְּצַעַר אַהֲבָה וּשְׂפָתָיו דּוֹבְבוֹת בְּכִלְיוֹן גַּעְגּוּעִים:

– אֲחוֹתִי, הַאַתְּ הִיא?...

וַיִּדֹּם הָעֶלֶם, וְלֹא יָכֹל דַּבֵּר עוֹד, כִּי גָבַר עָלָיו הֲמוֹן לְבָבוֹ וְנַפְשׁוֹ אָבְדָה בְנַפְשׁוֹ...

וְאוּלָם מִקֵּץ רֶגַע הִתְעוֹרֵר וַיִּפְקַח אֶת-עֵינָיו, וְהֵן חֹלְמוֹת וַעֲמֻקּוֹת מְאֹד, וְנֶפֶשׁ אֲנוּשָׁה פְּצוּעַת אַהֲבָה וְזָבַת דָּם פִּרְפְּרָה בְּמַעֲמַקֵּיהֶן. וַיַּעֲצֹם הָעֶלֶם אֶת-עֵינָיו בִּכְאֵב לְבָבוֹ הַנֶּאֱמָן וְהַגָּדוֹל, וְהֶמְיַת פְּלָאִים, הֶגְיוֹן צַעַר טָמִיר וְנֶעֱלָם, כַּהֲמוֹת מַעְיָן חַי מֵחֶבְיוֹן עֲשָבִים לִפְנוֹת עֶרֶב, שָׁטְפָה מִפִּיו בְּזֶרֶם תְּפִלָּה לֵאמֹר:

– הַאַתְּ הִיא, יְחִידָתִי וְנֵר חַיַּי וּמַלְאַךְ לְבָבִי מֵעוֹדִי וְעַד הַיּוֹם, אֲשֶׁר נִגְלֵית עַתָּה אֵלַי מֵרֹאשׁ צוּרִים בְּאִי יְשִׁימוֹן זֶה תַּחַת כַּנְפֵי הַשַּׁחַר וְכוֹכָבוֹ? וַאֲנִי בְּאַלְפֵי קוֹלוֹת שִׁוְּעָה אֵלַיִךְ נַפְשִׁי מִמַּעֲמַקֵּי חַיַּי כָּל-הַיָּמִים וּבְרִבֲבוֹת שְׁבִילִים נַעֲלָמִים וַעֲקַלְקַלִּים בָּרְחָה מִמֵּךְ אֵלָיִךְ...   בְּשַׁחַר יַלְדוּתִי עוֹד רָאֲתָה עֵינִי יִפְעָתֵךְ וַתַּחְמֹד בְּסֵתֶר לֵילוֹת וּשְׁחָרִים אֶת-אוֹרֵךְ הַגָּנוּז. בֵּין הַרְרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת גַּפְנֵי הַכְּרָמִים, שָׁמָּה חִבְּלַתְנִי אִמִּי וַתְּהִי עַרְשִׂי מִקְלְעוֹת זְמוֹרוֹת וְלוּלָבִים וְשִׁירַת אֹמַנְתִּי קוֹל הַצִּפּוֹר. קָמוֹת בָּר גְּבֹהוֹת וּשְׂדֵי תְרוּמוֹת בֵּרְכוּ יַלְדוּתִי וְיַעְרוֹת אֲשֵׁרִים רַעֲנַנִּים וָעֳפָאֵי הַבְּרוֹשִׁים בְּסוֹדָם הֱבִיאוּנִי; וָאֹהַב אֶת-אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, אֱלֹהֵי הֶהָרִים וְהָעֲמָקִים, וְאֶת-אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם יָרֵאתִי. וְאוּלָם לִפְנוֹת שַׁחַר, לִפְנוֹת שַׁחַר, בִּמְשׁךְ קֶרֶן הָרוֹעֶה הָרִאשׁוֹן בְּדִמְמַת הָעוֹלָם מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים וְיִרְאַת קְדוֹשִׁים נַעֲלָמָה וּמְתוּקָה יְעָטָתְנִי – וָאֶתְגַּנֵּב יְחִידִי מִסֻּכַּת מִשְׁכָּבִי, וָאַעַל עַל-גִּבְעָה  רַעֲנָנָה, רַגְלַי טְבוּלוֹת בְּטַל בֹּקֶר וְעֵינַי נְשׂוּאוֹת אֶל-שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת, וָאֵרֶא אֶת-כְּבוֹדֵךְ בְּכוֹכַב הַשַּׁחַר וּשְׁכִינָתֵךְ בְּנֹגַהּ זַרְחוֹ הַצָּנוּעַ. וַתִּרְמְזִי לִי  מִמָּרוֹם בְּאַהֲבָה  חֲרִישִׁית וַתַּרְעִידִי אֶת-לְבָבִי בְּרֶטֶט עַפְעַפַּיִךְ, וָאֹהַב גַּם אֶת-כָּל-הַשָּׁמַיִם וּמְלוֹאָם בַּעֲבוּרֵךְ...

ספר חדש
ספרה של ארזה' שליין "נקודת מגוז" בהוצאת איתי בחור

עקירות

ברלין — חיפה

ארזה' שליין

חדר מגורים ענק, ברלין, 1934. כל הבית אפור. אמא אפורה, דמעות אפורות תלויות באוויר. אמא חונקת אותן בגרונה, משוכנעת שאיני רואה אותן. אני חשה בדמעות האפורות מעבר לזגוגיות עיניה. אמא בוכה, בוכה באפור, עמוק בבית החזה שלה, היישר אל תוך בית החזה שלי.

אני לא בוכה, אני כבר ילדה גדולה. אתמול מלאו לי ארבע. הקירות הגבוהים והאפור חונקים אותי. אבא יוצא, אבא נכנס, אבא אפור מסתודד עם אמא אפורה.

הם רוקמים את עתידי, אני יודעת. לך־לך מארצך וממולדתך, לך־לך ממכורתך שלתוכה נולדת, שבה גדלת, שעל תרבותה חונכת, שעליה לחמת במדי קצין פרוסי, לך־לך משפת־אמך, לך אל ארץ שמנהגיה ושפתה ותרבותה זרים לך. לך־לך.

הם רוקמים את עתידי ולא מספרים עליו דבר. הם לא רוצים להכביד על הילדה. אך הנפש הצעירה קולטת את האפור המחניק.

הקטר שורק והרכבת מתחילה לנוע. תחילה באיטיות, לאחר מכן בקצב גובר. שתיכן, סבתא ודודה אדית האהובה, מלוות את הקרון בהליכה לאורך הרציף, ובהמשך בריצה. לפתע אתן נעצרות ומנופפות בממחטה לבנה.

אתן הולכות וקטנות, נעלמות מעיניי כליל.

רכבת ארוכה נושפת עשן אפור, בטרם יהפוך שחור, נושאת משם את שלושתנו, על דמעותינו, מנתקת אותנו מן הבית, מן המשפחה.

משפחה אפורה מחליפה רכבת באונייה. רקמת עתידי נראית לי אפורה. עדיין אינני יודעת להביע את המצוקה שלי במילים. אני מתחילה להשתעל, להשתנק, לנבוח על העולם, להקיא באפור.

בית חדש הולך ונבנה לי בשכונת עולי־גרמניה במפרץ חיפה, בית ורוד עם דשא ירוק ושער ברזל חורק. גדר חיה עם ורדים מטפסים בצבעי ורוד ואדום. רוקמים לי עתיד ורוד. ואני עדיין שם.

שם השכונה משתנה מעולי־גרמניה לקריית־ביאליק. ואני עדיין שם.

כאן ניתן לשמוע קריאת שיריה של ארזה' שליין

 "אש לבנה"
זה השם של המופע החדש שלי ושל אוהד בן עוזיאל,
אני קורא מתוך "מגילת האש" של ח.נ. ביאליק ואוהד מנגן בגיטרה.
זו הופעת בכורה אם כי התחממנו בקיבוץ שער הגולן לקראת המופע הזה.
את שם המופע בחרתי מתוך המגילה והוא מעיד על הרמז והחידה בין המילים.

                                                   ככה נראית תמונת המודעה לפרסום המופע.

חוויה טוטאלית - נגד כל הסיכויים

יש בחיים רגעים נדירים, שבהם שיר או תמונה או זיכרון מעוררים חוויה עזה והבנות חדשות ופתאום תפיסת המציאות מתרחבת והחיים נעשים עשירים יותר, מלאים יותר, שווים יותר.

רגע כזה היה הערב, יותר נכון שעה כזאת, שעת חסד ואור. קבוצת אנשים קטנה התקבצה ובאה להופעת בכורה צנועה שנקראה "אש לבנה" - קובי אייל קרא קטעים מ"מגילת האש" של ביאליק ואוהד בן עוזיאל ליווה בגיטרה קלאסית.

לכאורה, זה היה אמור להיות עוד ערב לא יומרני של קריאת שירים, קצת מעייף, קצת פטתי, קצת דעתני... לא היו ציפיות גדולות ולא היו תקוות גדולות. האורות כבו. נהיה שקט. אוהד בן עוזיאל החל לנגן מלודיות שחזרו על עצמן בווריאציות שונות - והן היו אותו דבר ולא היו אותו דבר. והנגינה החוזרת ונשנית ומתפתחת ומהפנטת הציפה בהלך נפש של טראנס והתרגשות וציפיה. ואז קובי אייל קרא מנפשו קטעים ממגילת האש - חיבור בין הקטעים על המסירות וההתמכרות לאל - התמכרות שורפת ומכלה ומכזיבה ומחריבה וממיתה - ובין הקטעים על אהבת העלם לעלמה, שכולה אהבת החיים והיופי, על כך שהאהבה יכולה להציל לרגע אפילו מאלוהים ומחורבנו ומהקריעה.

ובהדרגה האולם הקטן בבית הכט נעלם. והקהל נעלם. ולא היו עוד אנשים וחלל וזמן - רק חוויה נותרה והיא עברה מדור לדור, מביאליק לקובי ולאוהד, ומהם אל הנפש השומעת ומתמלאת. נותרה רק רוח שחוללה חוויה רוחנית; נותרה אמנות ושערות סומרות. שעה נדירה כזאת עושה את החיים שווים וראויים לחיותם.

תודה קובי, תודה אוהד. לא הוספנו תמונה כי אין תמונה שתשקף את החוויה הזאת.

ליצירת קשר עם קובי אייל ( Koby Eyal ) ועם אוהד בן עוזיאל - טלפון: 050-8875032 או מייל: yavip@013net.net
זו התגובה של איתי בחור, בעל הוצאת ספרים "איתי בחור".

"וְהָבּוֹקֶר, בּוׁקֶר שֶל שֶקֶט,
  אוֹר הָשֶׁמֶשׁ עָדַיִן לֹא נִדְלָק,
  אֱלׂהִים מָקְצִיב אֶת אוׂרוׂ,
  אוׂר מָדוּד לִשְׁעוׂת הָיוֹם.
  לִקְרָאת הָעֶרֶב יִדְעָךְ הָאוֹר
  וְהָעַיִן שֶנִצְרְבָה מֵהָאוֹר הָמְסַנְוֶור
  בִּשְעוֹת הַצָהַרָיִים הָנוֹהָרוֹת
  תִּמְצָא אֶת מְנוּחָתָהּ בְּלַיְלָה רוֹגֵעַ."

כָּךְ מָתְחִיל "29", מִי יְשׁוּרֶנוּ. אני לא זוכר איפה ראיתי את הטקסט הזה. 
אני חושב שבא מספר שקראתי, או שהוספתי מילים משלי לקטע שראיתי
ולא זוכר מאיזה ספר הגיעו אלי המילים הללו. בכל מקרה טובים המילים בעיני.

בין העשבים אכתוב ואסתכל על העולם

נטשה שלקוב - לקראת שידור

בוקר טוב וענקי,
מחר 06.10.14 תתארח אצלי נטשה שלקוב,
כאן ניתן להאזין בשעה 17:00

הנה השיר "שלושה אבות"

תָּמִיד הָיוּ לִי שְׁלוֹשָׁה אָבוֹת:

אָב רוּחָנִי וְעַלִּיז

שֶׁכָּל פַּעַם שֶׁהוּא מַרְדִּימִי

עוֹלֶה עַל שְׂפָתַי טַעַם הַשּׁוֹקוֹ;

הָאָב הַפִילוֹסוֹף, שֶׁזֵּכֶר גּוּפָתוֹ

שֶׁנִּשְׂרְפָה מֵאֵשׁ הַיַּיִן

הָעֲטוּפָה בְּצָעִיף לָבָן

עֲדַיִן טוֹרֵד אֶת שַׁלְוַת שְׁנָתָהּ

שֶׁל אִמִּי,

וּמַתְסִיס כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ אֶת לִבָּהּ

שֶׁהָפַךְ עִם הַשָּׁנִים

לְגַל אַשְׁמָה כְּלַפָּיו.

זֶה מַרְעִיל אֶת נִשְׁמָתִי

וְגוֹרֵם לִי לְהַרְגִּישׁ לִפְעָמִים

שֶׁגַּרְעִין נִשְׁמָתוֹ הַמְקֻלֶּלֶת

שׁוֹכֵן בְּגוּפִי וּמוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ

לְהַגְשִׁים אֶת חֲלוֹמוֹ.

וְהָאָב

שֶׁשָּׁתַל זַרְעוֹ בְּבֶטֶן אִמִּי

מוֹפִיעַ מֵעַל לְרֹאשִׁי

כַּעֲנָנָה עַלִּיזָה שֶׁמְּגִנָּה

עָלַי לְאֹרֶךְ הַיּוֹם

אַךְ מַפְנָה אֶת מְקוֹמָהּ

לְאָבִי הָרוּחָנִי.

טובה ורחבה

פרולוג:
 לֵיל תַּמּוּז בְּגִנָּתוֹ שֶׁל יְהוּדָה. מִסִּבָּה שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה לוֹ, הוּא קָם מִכִּסֵּא הַפְּלַסְטִיק וּמְמוֹלֵל עָלֵה כֹּתֶרֶת מִפִּרְחֵי הַפַּנְדוֹרֵאָה. מִמְּקוֹם עָמְדוֹ, הוּא יָכוֹל לִרְאוֹת שֶׁאִישׁ לֹא הִתְיַשֵּׁב לְיַד הַפְּסַנְתֵּר לְנַגֵּן, וְרוּחַ לֹא מְנִיעָה אֶת עִנְבְּלֵי פַּעֲמוֹן הָרוּחַ. פְּרוּדוֹת הָאֲוִיר נָעוֹת וּמַחְלִיקוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ לְלֹא כִּוּוּן מֻגְדָּר. וְהִנֵּה מִשְׁתַּחֵל בָּאֲוִיר מַשָּׁב קַל מִן הַקַּל, מֻרְגָּשׁ אַךְ בְּקֹשִׁי בִּשְׂעָרוֹת רֹאשׁוֹ. עִנְבְּלֵי פַּעֲמוֹן הָרוּחַ זָעִים אַךְ אֵינָם נוֹגְעִים זֶה בָּזֶה. לַיְלָה, הוּא חוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ, הָרוּחַ גּוֹבֶרֶת.

תוכנית הרדיו עם יונתן בן עמי