עקירות
ברלין — חיפה
ארזה' שליין
חדר מגורים ענק, ברלין, 1934. כל הבית אפור. אמא אפורה, דמעות אפורות תלויות באוויר. אמא חונקת אותן בגרונה, משוכנעת שאיני רואה אותן. אני חשה בדמעות האפורות מעבר לזגוגיות עיניה. אמא בוכה, בוכה באפור, עמוק בבית החזה שלה, היישר אל תוך בית החזה שלי.
אני לא בוכה, אני כבר ילדה גדולה. אתמול מלאו לי ארבע. הקירות הגבוהים והאפור חונקים אותי. אבא יוצא, אבא נכנס, אבא אפור מסתודד עם אמא אפורה.
הם רוקמים את עתידי, אני יודעת. לך־לך מארצך וממולדתך, לך־לך ממכורתך שלתוכה נולדת, שבה גדלת, שעל תרבותה חונכת, שעליה לחמת במדי קצין פרוסי, לך־לך משפת־אמך, לך אל ארץ שמנהגיה ושפתה ותרבותה זרים לך. לך־לך.
הם רוקמים את עתידי ולא מספרים עליו דבר. הם לא רוצים להכביד על הילדה. אך הנפש הצעירה קולטת את האפור המחניק.
הקטר שורק והרכבת מתחילה לנוע. תחילה באיטיות, לאחר מכן בקצב גובר. שתיכן, סבתא ודודה אדית האהובה, מלוות את הקרון בהליכה לאורך הרציף, ובהמשך בריצה. לפתע אתן נעצרות ומנופפות בממחטה לבנה.
אתן הולכות וקטנות, נעלמות מעיניי כליל.
רכבת ארוכה נושפת עשן אפור, בטרם יהפוך שחור, נושאת משם את שלושתנו, על דמעותינו, מנתקת אותנו מן הבית, מן המשפחה.
משפחה אפורה מחליפה רכבת באונייה. רקמת עתידי נראית לי אפורה. עדיין אינני יודעת להביע את המצוקה שלי במילים. אני מתחילה להשתעל, להשתנק, לנבוח על העולם, להקיא באפור.
בית חדש הולך ונבנה לי בשכונת עולי־גרמניה במפרץ חיפה, בית ורוד עם דשא ירוק ושער ברזל חורק. גדר חיה עם ורדים מטפסים בצבעי ורוד ואדום. רוקמים לי עתיד ורוד. ואני עדיין שם.
שם השכונה משתנה מעולי־גרמניה לקריית־ביאליק. ואני עדיין שם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה